פחד מנטישה: להכיר את החלק שרוצה לסמוך
יש רגעים שבהם מספיק איחור קטן בהודעה, שינוי קטן בטון, או שקט של יום - וכבר משהו בפנים נדרך. הבטן מתכווצת, המחשבות רצות, ומשהו לוחש: "הנה, זה קורה שוב. עוד מעט יעזבו."
פחד מנטישה הוא אחת התחושות האנושיות ביותר שיש. הוא לא חולשה, ולא "דרמה". הוא קול של חלק בתוכנו שמנסה, בדרכו, לשמור עלינו מכאב שהוא כבר מכיר.
החלק שנבהל
לכל אחד מאיתנו יש חלקים. אחד מהם הוא החלק שנבהל מנטישה - לרוב חלק צעיר, שפעם בעבר חווה עזיבה, ריחוק או חוסר ודאות, ולמד שאהבה היא משהו שעלול להיעלם. מאז, הוא עומד על המשמר: סורק סימנים, מפרש שקט כדחייה, ולפעמים דוחף אותנו להיצמד או דווקא לברוח ראשונים - הכל כדי לא להיפגע שוב.
החלק שרוצה לסמוך
אבל מתחת לחלק שנבהל, יש עוד חלק. שקט יותר, אבל חי. החלק שרוצה לסמוך. שרוצה להאמין שאפשר להישאר, שאפשר לאהוב בלי לאבד את עצמנו, שאפשר להיות קרובים בלי לחשוש כל הזמן. פחד מנטישה, באופן מפתיע, הוא בדיוק ההזמנה לפגוש את החלק הזה - לא להילחם בפחד, אלא לפנות פנימה אל החלק שעדיין מוכן לבטוח, ולתת לו יד.
איך מחבקים את החלק הזה
לא בכוח, ולא בהסברים - אלא בנוכחות. כשאנחנו לומדים לזהות את הפחד ברגע שהוא עולה, לומר לו "אני רואה אותך, ואתה בטוח עכשיו", ולהישאר עם התחושה בגוף בלי לברוח - משהו מתחיל להירגע. זו עבודה עדינה, לרוב דרך הגוף וההקשבה. במרחב בטוח, החלק שנבהל מקבל לראשונה חוויה אחרת: שאפשר להישאר, שלא כולם עוזבים, ושגם אנחנו לא צריכים לעזוב את עצמנו.
לסיום
פחד מנטישה לא נעלם ביום אחד, וזו לא הבטחה. אבל אפשר ללמוד לחיות איתו אחרת - פחות בשליטתו, יותר מתוך בחירה. וזה מתחיל ביחס חם אל החלק שרק רוצה, בסך הכל, להרגיש שאפשר לסמוך. אם משהו כאן הדהד לך, אתה מוזמן לפנות אליי ונראה יחד מאיפה מתחילים.
תגובות